<h1>ארחות חיים הלכ' יו"ט סימן מ"א—מ"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואפי' הוא עכו"ם ונוטל ממנו כל מה שירצה במנין והוא שלא יזכור לו שום דמים ולא מנין ולא סכום כלומר תן לי עשרה ויהיה לי אצלך עשרים אבל לוקח סתם ובלבד שלא יהיה מאותו המין במחובר או שתהיה צורתו מוכחת עליו שמאמש נעקר או נתלש. וביצים אסור ליקח מן העכו"ם בי"ט שמא נולדו בו ביום וכן דעת הרשב"א ז"ל. וביאר שבכל מקום הולכין אחר הרוב חומרא הוא שהחמירו בדבר זה מפני שהוא דבר שיש לו מתירין עכ"ל. והולך אדם אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו בהמה או עופות וכל מה שירצה ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ולא דמים. וצריך להיות רגיל אצלו לפי שמאמינו ונותן לו בלי פיסוק דמים ואפי' מעכו"ם מותר כל דבר שאין בו חשש צידה או מחובר ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וי"א שמניחו אצלו סתם ולא יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון והולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואפי' עכו"ם ונוטל ממנו פת כל מה שירצה ואפי' נטחנו החטים בי"ט כיון שלא נעשית הטחינה בשביל ישראל מותר ואין החטים מוקצים מחמת איסור שהרי ראויין הן לכוס או לעשות מהן דייסא וגם משום עצים שהם מוקצים או נעשה בהן ביקוע אין לאוסרו דלא אמרינן דיש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה דהא אמרינן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה וכו' אבל בשבת יש אוסרין לעשות כן לפי שהיה קמח בין השמשות ולא היה ראוי לאכילה אלא ע"י אפיה ובישול שאסור לעשות בשבת והרי הוא עצמו כעצם דאיסורא עצמו שהן עצמן אסורים הכא נמי הפת עצמה אסורה. והלואת י"ט תובעין אותה בדין כדי שלא יבא לימנע משמח' י"ט וכן פסק הריא"ף ז"ל והרשב"א ז"ל כתב יש מי שנסתפק בדבר שמא אין ב"ד נזקקין לו ולדברי כלם הלואת י"ט שני ניתנה ליתבע וב"ד נזקקין לו.
